בשבת הקרובה נסיים את ספר שמות. קראנו בקול “חזק חזק ונתחזק”, ואנו שמים את פעמינו לספר השלישי בחמישה חומשי התורה – ספר ויקרא. זהו גם
המאמר בוחן את היחס המורכב שבין אינטימיות להסתרה כפי שהוא מתבטא במעבר מחוויית ההתגלות בסיני להקמת המשכן. המחבר מסביר כי המשכן משמש כמנגנון איזון המאפשר קרבה אלוהית עמוקה לצד ריחוק הכרחי, ובכך הוא מעגן את תנועת ה”רצוא ושוב” בנפש המאמין. ארון הברית והכפורת ניצבים במרכז הדיון כביטוי פרדוקסלי לעדות שהיא בו-זמנית גלויה וחתומה, מה שמבטיח כי השכינה תשרה דווקא מתוך הנסתר. דרך ניתוח הכלים והמבנה, המאמר מדגיש כי הכיסוי אינו מחסום אלא התנאי ההכרחי ליצירת מפגש אישי ופנימי של “פנים אל פנים”. בסופו של דבר, המאמר מציע שהמשכן הופך את ההתגלות החד-פעמית לנוכחות מתמדת המבוססת על מסירות הלב של היחיד.
המאמר בוחן את היחס המורכב שבין הסמכות האלוהית הטרנסצנדנטית המגולמת בתורה שבכתב, לבין הסמכות האנושית האימננטית המתבטאת בתורה שבעל פה. המחבר מנתח את הקדמות הרמב”ם ומדגיש כי עבורו ההלכה אינה מערכת חוקים סטטית שנחתמה בעבר, אלא יצירה חיה ודינמית השואבת את תוקפה מתוך ההסכמה וההטמעה של עם ישראל לדורותיו. התורה שבעל פה נתפסת כתהליך של “התכה”, שבו הלימוד בבית המדרש הופך את הציווי המופשט לתורת חיים ממשית המחוברת להוויה הלאומית. דרך סוגיות תלמודיות, המאמר מסביר כי כרת הברית של אלוהים עם עמו מבוסס דווקא על היסוד הוולונטרי והפרשני שמביא האדם אל המפגש עם האלוהי. בסופו של דבר, הכותב מקשר בין רעיונות אלו לחג הפורים, המייצג את המעבר מקבלת תורה מתוך כפייה לקבלה מתוך הזדהות פנימית עמוקה ואהבה.
מבוא: מאמר זה הוא מתומלל מתוך שיעור שנמסר לפני כעשור. באותו שיעור עסקתי בהרחבה בליבתן של הסוגיות התיאולוגיות אליהן התוודענו במחצית השנייה של חומש שמות
מבוא: העמידה אל מול אימת המוות נושאת בחובה את הנוכחות לעומת האלוהים, כתמצית החוויה האקזיסטנציאליסטית. זאת חוויה הנוגעת בעומקה בנקודת קצה סִפִּית (לימינאלית) של ההוויה.
המאמר מציג עשרת הדיברות כרצף רעיוני המכונן נאמנות למקור ואותנטיות מול זיוף וחיקוי. המאמר מפרש את המצוות ככלי לשמירת הקשר הבלתי-אמצעי עם האמת האלוהית והזהות האנושית. מאיסור פסל ועד איסור חמידה, הדיברות דורשים יושרה מוסרית והכרה בייחודיות הבריאה, הזולת והקניין כביטוי למקוריות המטאפיזית.
המאמר בוחן את מוטיב הראייה בפרשת שמות כציר מרכזי המבשר את המעבר משיעבוד לגאולה. הכותב מזהה ארבעה רגעי מפתח של חמלה אנושית והתבוננות — החל מהמיילדות ובת פרעה ועד למשה רבנו — המדגישים כי הניצוץ המוסרי והיכולת לראות את סבל הזולת הם התשתית לחירות. בשיאה של הפרשה, המפגש במעמד הסנה מסמל את הדיאלוג הראייתי בין האדם לאלוהים, שבו ההכרה ההדדית מחלצת את הפרט והאומה מהמֵצר. דרך מחלוקת חז”ל על הסתרת פניו של משה, הטקסט מבהיר כי הארת פנים וקשר עין בלתי אמצעי הם תמצית הגאולה ושיאו של מעמד הר סיני. לסיכום, המקור מציג את התודעה האנושית הערנית ככוח המאפשר את הופעת האלוהות והחופש בעולם.
טוב מאוחר מלעולם לא. באיחור מה, אני משתף כאן את המאמר המיוחד שכתבתי השנה לחג השבועות. המאמר עוסק בעניינה של האנטישמיות ושורשיה. והזיקה המתקיימת בינה
מבוא: לפני שנה בכא’ אייר תשפ”ד ציינתי את יום הולדתי במחיצת חברים קרובים ובני משפחה, במסגרת האירוע דיברתי כמה דיבורים הנוגעים לעניין יום ההולדת ובהקשרם
לְדַבֵּר משמעו לחיות. ישות חיה היא ישות מדברת. בל׳ של משורר תהילים (קטו’ יז’) המתים נקראים “יֹרְדֵי דוּמָה“. האפיון הכי בסיסי של מציאות מתה, היא