יש משהו בלעמוד בבית קברות – בהלוויה צבאית, שמוציא מהמשתתפים את המקומות הכי ראשוניים ובסיסיים בנפש האדם. צדדים ואמירות שביום היום המצוי שלנו, נשמעים לנו
במשך הרבה מאוד זמן, הקפדתי בשנה האחרונה, ללכת מידי מוצ”ש אל אירוע התמיכה בחטופים ובמשפחותיהם שמתקיים על בסיס שבועי בסמיכות למקום מגוריי – כאן ברחובה
הנפש כבר לא עומדת בזה, הלב האנושי על סף קריסה. כמות ההלוויות, האובדן והתוגה האינסופית. אסון רודף אסון, טרגדיה אחר טרגדיה. השמות, הפנים, המשפחות, הילדים,
עמוס היה היום בהר הרצל בירושלים. הוי כמה עמוס, אתם אפילו לא מתארים לעצמכם. אפילו במושגים של ההר הזה בשנה האחרונה, שבו הוא כנראה נהיה
יש רעיון נפלא שמופיע במהר”ל בספרו נצח ישראל, שבו הוא מטעים מדוע אנו מזהים את הסוכה כ”סוכה נופלת”, שזה כידוע ביטוי שמיוחס בראש ובראשונה אל
אנחנו מצויים ממש ברגעים האחרונים של יום הכיפורים, זמן שמהווה חיתום לא רק של היום הזה, אלא של הימים הנוראיים כולם. ההבדל בין כתיבה לחיתום,
מבוא: מאמר זה היה אמור להתפרסם בערב ראש השנה, אך לצערי לא היה סיפק בידי להשלימו עד היום – יום השנה הראשון לאסון הגדול ביותר
שבוע טוב – ועוד איזה שבוע טוב! הבוקר, שבת פרשת ניצבים, התפללתי במניין המתקיים באודיטוריום שבבית הספר אוולינה דה רוטשילד – כאן בשכונת רחביה בירושלים.
אני הולך לכתוב כאן משהו שהוא עדין ושברירי. לא באמת בדקתי אותו ברמה המחקרית, אך הוא מגובה בהרבה מאוד שיחות שהיו לי עם חיילי מילואים
בְּהַאי קִטְרָא אִיתַקְטַרשָׁם בִּדְיוֹטַת הַשְּׁאוֹלהַתַּחְתּוֹנָהבְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶראֵצֶל הַחַלּוֹןבְּגֵיא הַצַּלְמָוֶתבְּשַׂרְעַפֵּי הַתְּפִלָּה וְהַיִּחוּדנִתְקַשֵּׁר בִּתְפִלִּיןהִתְעַטֵּף בְּטַלִּיתוֹ כְּקָרְבַּן צִבּוּרכְּשֶׁעֵינָיו צוֹפִיּוֹתעַל עֵמֶק הַבָּכָאוְלִבּוֹ כְּבָר עָקוּד שָׁםלְעֵלָּא וּלְעֵלָּאבְּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב וְלֹא הָיָה