ישנו דבר מאוד מעניין בהקשרה של ההוראה על איסור כריתת אילנות מאכל. המקום והאופן שבו התורה בוחרת להביע את האיסור הזה, מתייחס למצב המלחמה. וכך
יש משהו מאוד בולט בהלוויות צבאיות שהמת נוכח לעומתך באופן מאוד חי ומוחשי. הדיבור הוא לא עליו אלא אליו. דו שיח הכי ישיר, גלוי, אפילו
מדינת ישראל והעם היהודי ציינו השבוע 100 ימים לאסון הגדול ביותר בתולדותיה ובתולדות האומה היהודית, מאז השואה ותום מלחמת העולם השנייה. זהו זמן ראוי לניסיון
המלחמה הארורה הזאת, עוד תעורר מי יודע כמה שאלות, תהיות, ערגונות ומקומות פנימיים וחבויים שבמשך דורות איכשהו התכחשנו להם. אולי פשוט העדפנו לשקוע בתפנוקי ההווה
לפני כמה ימים באתי לפגוש מישהו בשכונת קטמונים פה בירושלים. כשהגעתי קרוב לבית, הצלחתי להבחין מרחוק בגבר שיצא עם כלבו מאותו בניין. רגע לפני שיצא
בשבת הקרובה יחול יט׳ כסליו תשפ״ד. יום זה נחשב כאחד התאריכים היותר חשובים ואפילו דרמטיים בתולדות תנועת החסידות, ובוודאי עד כמה שהדבר נוגע לחסידות חב”ד,
השבוע הייתה לי הזכות לפגוש בן משפחה קרוב, אשר מתנדב כבר שנים בארגון זק״א. במשך שעה ארוכה הוא חלק עמי את עבודת הקודש שהם עושים,
אמש הייתה בידי הזכות להשתתף באירוע מלאות שלושים להירצחו של יהודה בכר ז״ל, אחד מאותם כ1300 קרבנות שנרצחו באותו יום מר ונמהר של שמחת תורה
סיפורו של אבי האומה היהודית והאמונה המונותאיסטית, אברהם אבינו, מתחיל למעשה משום מקום. כך מבלי שאנו באמת יודעים על דמותו דבר וחצי דבר, מופיעה הוראת
באופן אירוני יש משהו טוב במלחמה הארורה הזאת שנחתה על ראשינו. היא מוציאה כך באחת, את כל השדים מהארונות המערביים הסרוחים. את כל הצדדים היותר
