העם היהודי

פרשת תולדות מבשרת למעשה את לידתו בפועל של העם היהודי. אם בפרשיות האחרונות למדנו על חייהם של האבות, אברהם ויצחק, הרי שבפרשה זו, אנחנו למדים

המאמר בוחן את פרשת בלק דרך הפריזמה של האפשרי והבלתי אפשרי, מוטיב החוזר על עצמו עשר פעמים בפרשה. הוא מתחיל בכך שבלק חושש שלא יוכל להתמודד עם בני ישראל ומבקש מבלעם להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי באמצעות קללות. עם זאת, אלוהים מבהיר לבלעם שהעם מבורך ובלתי ניתן לקללה, מה שהופך את משימתו לבלתי אפשרית. הניתוח מדגיש כיצד הקללות של בלעם הופכות לברכות ומייצגות את הייחודיות הקיומית הבלתי אפשרית של העם היהודי, המוצגת כקיום שאינו כפוף לחוקי המציאות המקובלים. לבסוף, המאמר מתייחס לתפקידו של פנחס, המייצג את “הקנאה המוסרית” ככוח שיכול לשנות את הגבולות בין האפשרי לבלתי אפשרי, במיוחד בהקשר של טוהר הקהילה וישראל כעם “ישר-אל”.

“בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר..״ אחת החידות הגדולות