בית המקדש

מאמר זה מתמקד בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, המהווה את ליבת תהליך הכפרה היהודי בתקופת בית המקדש, כפי שמתואר בפרשת “אחרי מות”. הטקסט בוחן את ההיבטים המסתוריים והחידתיים של עבודה זו, כולל מגבלות הכניסה לקודש הקודשים ואת תפקידו של הענן בגישה מותרת. הוא מנתח את הליך הכפרה, המתחיל בכפרה האישית של הכהן הגדול, ומסביר כי הכפרה מתייחסת במיוחד לטומאה הפוגעת בקדושת המקדש כתוצאה מחטאי ישראל. בנוסף, המאמר מקשר את נושא הכפרה לשאלות פילוסופיות יסודיות אודות הבחירה החופשית והאחריות האנושית אל מול הידיעה וההשגחה האלוהית, וטוען כי יום הכיפורים מאפשר הגדרה מחדש של היחס בין האנושי לאלוהי. המסע התיאולוגי הזה מציג את יום הכיפורים כהזדמנות לטהרה והתחדשות באמצעות כינון מחדש של מערכת יחסים זו.

מאמר זה נכתב לפני שלוש שנים, כתמלול של דברים שנשאתי במהלך קידושא רבא בשבת בראשית תשפ״ב, בבית חב”ד “קרן אור” שבמרכז העיר בודפשט. קראנו את

פרשת השבוע – ׳כי תבוא׳, פותחת במצוות ביעור המעשרות, ומיד לאחר מכן אנו מתוודעים למצוות הביכורים. שתי מצוות אלו הנן ייחודיות מאוד, באשר הנן בהגדרתן

פרשת “כי תצא” פותחת וחותמת בשתי הוראות שלטעמי נושאות בחובן מכנה משותף רעיוני עמוק, הקשור במצבו הטבעי – פנימי של האדם, לעומת מצבו כשהוא יוצא

פרשתנו זו נפתחת בסדרה של הוראות העוסקות באופן העמדת המערכת המשפטית במתכונת החיים הישראלית: “שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ

פרשתנו זו, פרשת ראה, נפתחת בעניינם של הברכה והקללה, ואופן הופעתם בפני האומה היהודית. משה רבינו מוצא לנכון לצאת בהכרזה ברורה ע”כ כי הברכה לצד