מנורת המקדש

מאמר זה דן במושג הפענוח בהקשרים רוחניים והיסטוריים שונים, תוך שימוש במקורות תנ”כיים ותלמודיים. הוא פותח בניתוח חזון המנורה מספר זכריה, ומדגיש כי המשמעות האמיתית של המנורה אינה טמונה באובייקט הפיזי עצמו אלא בתכליתה כעדות לגילוי האלוקי (“לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי”). לאחר מכן, הדיון עובר לפתרון החלומות של יוסף, המהווה דוגמה ליכולת לפענח סמלים מופשטים ולתרגם אותם למציאות קונקרטית, המכוונת את עתיד האומה. לבסוף, המאמר מקשר את רעיונות אלה למהות חג החנוכה, ומסביר כי נס השמן מייצג את הדיספרופורציה שבין החומר לרוח, ואת הצורך לחצוב פנימה ולהתבונן ברובד הנסתר של המציאות. המאמר מסכם בקריאה לאמונה ולתקווה לעתיד, כפי שמשתקף בשירו של שאול טשרניחובסקי.

מבוא: בשנה שעברה, זכיתי לקיים התוועדות מיוחדת בליל ‘זאת חנוכה’ – נר שמיני של חנוכה. באותו אירוע דיברתי ארוכות את המאמר המתומלל המופיע כאן. הימים

לפני כשנתיים, בליל נר שביעי של חג החנוכה, נשאתי דברים באירוע משפחתי, שעסקו בעניינו של החג החנוכה ובעימות הפילוסופי – אסתטי בין היהודיות ליווניות. אותו

למהר”ל בס’ “נר מצווה” – לחג החנוכה, ישנה תורה עצומה שעוסקת בעניינו של האור. הוא נוגע שם בעובדה שלמעשה המנורה שהודלקה בבית המקדש, הייתה אך