הימים הם באמת דרמטיים – בקנה מידה תנכ”י. לא יהיה זה מופרז לראות בהם כמכוננים בתולדות ישראל – בעת החדשה. הם ללא ספק ייחרטו עוד
וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁתעֹצֶם הַיָּמִים,וּבְעָתָתָם: הִנֵּה תֵּכֶףיֵרֵד הַלַּיְלָה הָאָרֹךְהֲרָצוֹא וְהַשּׁוֹבוְהַחוֹזֵר חָלִילָההַפַּחַד וְאֵימַת הַלֹּא נוֹדַעיַחְזְרוּ וְיַעַטְפוּ אֶת כֻּלָּנוּהֶמְיַת חַשְׁרַת הַלַּיְלָהתִּשְׁמַע בִּבְעָתַת הַהַמְתָּנָהוְהָעֲיֵפוּת וְהַיְּגֵעוּתשֶׁאֵינָהּ יוֹדַעַת שֹׂבַע; וּדְמָמָה דַּקָּה
טוב מאוחר מלעולם לא. באיחור מה, אני משתף כאן את המאמר המיוחד שכתבתי השנה לחג השבועות. המאמר עוסק בעניינה של האנטישמיות ושורשיה. והזיקה המתקיימת בינה
לפני למעלה משבע מאות שנה – בעיר רוטנבורג שבגרמניה, נתפס על ידי השלטונות הגרמניים אחד מגדולי חכמי ישראל בימי הביניים, רבי מאיר בן ברוך –
מבוא: לפני שנה בכא’ אייר תשפ”ד ציינתי את יום הולדתי במחיצת חברים קרובים ובני משפחה, במסגרת האירוע דיברתי כמה דיבורים הנוגעים לעניין יום ההולדת ובהקשרם
אָז אֵיפֹה הָיָה אֱלוֹהִים בַּשְּׁבִיעִי לְאוֹקְטוֹבֶּר אַלְפַּיִם עֶשְׂרִים וְשָׁלוֹשׁ? הוּא הָיָה שָׁם בְּלִבּוֹת הָאֲנָשִׁים שֶׁנִּפְרְדוּ בִּנְשִׁיקָה מִסִּפְרֵי הַתּוֹרָה וְאָחֲזוּ בְּאֹמֶץ בַּנֶּשֶׁק הֵמִירוּ אֶת הָרִקּוּדִים וּמְחוֹלוֹת
יש משהו מצמית באימת המוות. המחשבה שממש כאן, מעבר לפינה נמצאת החשיכה הגדולה של ההיעדר. של משהו שכולו בלתי נודע, חלל של רִיק אינסופי. המחשבה
פרולוג אקטואלי: מאמר זה נכתב לפני למעלה משנה, בימים ההם של החודשים הראשונים למלחמה הנוראית שבה הייתה מצויה מדינת ישראל. העם היושב בציון וההנהגה הישראלית,
השנה – כמו גם בשנה שעברה, שבת זכור שונה והיסטורית. אחרי עשרות רבות של שנים, כשיהודים יקראו בשבת הזאת על זיכרון מחיית עמלק, הם יחושו
את המאמר הרצ״ב פרסמתי לפני 15 חודשם בשלהי דצמבר 23. חודשים ספורים אחרי פתיחת המלחמה הנוראית. היה זה לאחר שחרורם של איתי ומיה רגב, והעדות המדהימה שנתן איתי על זמן שהותו המשותפת שם בתחתית השאול של השבי בעזה עם חברו הטוב עומר שם טוב. הבוקר, בשעה טובה ומוצלחת יצא עומר לחירות ואור עולם. חזרתי ונזכרתי הערב במה שכתבתי אז והקדשתי את השורות לעומר האהוב. אני חוזר ומעלה את הדברים כסגירת מעגל. ברוך בואך לשלום עומר. כמה חיכינו לך כאן!