עמוס היה היום בהר הרצל בירושלים. הוי כמה עמוס, אתם אפילו לא מתארים לעצמכם. אפילו במושגים של ההר הזה בשנה האחרונה, שבו הוא כנראה נהיה
פרשת ‘וזאת הברכה’ – הפרשה החותמת את ספר דברים ואת התורה כולה, המתייחסת אל רגעיו האחרונים ממש של משה רבינו עלי אדמות – כאדון הנביאים
יש רעיון נפלא שמופיע במהר”ל בספרו נצח ישראל, שבו הוא מטעים מדוע אנו מזהים את הסוכה כ”סוכה נופלת”, שזה כידוע ביטוי שמיוחס בראש ובראשונה אל
‘הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד כִּי עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ ה’ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה. וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה‘.. ישעיהו יב׳ – ב׳
אנחנו מצויים ממש ברגעים האחרונים של יום הכיפורים, זמן שמהווה חיתום לא רק של היום הזה, אלא של הימים הנוראיים כולם. ההבדל בין כתיבה לחיתום,
״וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם כִּי הוּא נוֹרָא וְאָיֹםוּבוֹ תִּנָּשֵׂא מַלְכוּתֶךָ וְיִכּוֹן בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָוְתֵשֵׁב עָלָיו בְּאֱמֶת אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַּיָּן וּמוֹכִיחַ וְיוֹדֵעַ וָעֵדוְכוֹתֵב וְחוֹתֵם וְסוֹפֵר
מבוא: מאמר זה היה אמור להתפרסם בערב ראש השנה, אך לצערי לא היה סיפק בידי להשלימו עד היום – יום השנה הראשון לאסון הגדול ביותר
שבוע טוב – ועוד איזה שבוע טוב! הבוקר, שבת פרשת ניצבים, התפללתי במניין המתקיים באודיטוריום שבבית הספר אוולינה דה רוטשילד – כאן בשכונת רחביה בירושלים.
אני הולך לכתוב כאן משהו שהוא עדין ושברירי. לא באמת בדקתי אותו ברמה המחקרית, אך הוא מגובה בהרבה מאוד שיחות שהיו לי עם חיילי מילואים
יום תשעה באב, היום המר והנמהר שבו אנו מזכירים ומנכיחים בהווייתנו את חורבנם של שני בתי המקדש (לצד עוד סדרה ארוכה של אסונות וטרגדיות שפקדו
