אַהֲבַת אָדָם: וְאוּלַי, אוּלַי זֹאת רַקאַהֲבָהשֶׁאוּלַי מְקַלְקֶלֶת אֶתהַשּׁוּרָהאֲבָל מְתַקֶּנֶת וּמְאַחָההַרְבֵּה מְאוֹדשׁוּרוֹתשֶׁל פְּצָעִים מְדַמְּמִיםשֶׁל חַיִּים שֶׁנֶּהֶרְסוּ, שֶׁקָּרְסוּאֶל תּוֹךְ עַצְמָם אָז אוּלַי זֹאת רַקאַהֲבָהאֲמִתִּית – טְהוֹרָהשֶׁכֻּלָּנוּ אֲנוּסִיםלְכוּדִים
ואחרי שהכול, אבל הכול, ייגמר, אינשאללה, בקרוב ממש, במהרה בימינו – אמן, מישהו יצטרך לתת את הדין על האופן שבו לאורך כל חודשי המלחמה הנוראה
״וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים..״ זהו בעיניי אחד הפסוקים המרגשים בתורה. האופן שבו בתחילת תיאורה של
יש משהו בלעמוד בבית קברות – בהלוויה צבאית, שמוציא מהמשתתפים את המקומות הכי ראשוניים ובסיסיים בנפש האדם. צדדים ואמירות שביום היום המצוי שלנו, נשמעים לנו
במשך הרבה מאוד זמן, הקפדתי בשנה האחרונה, ללכת מידי מוצ”ש אל אירוע התמיכה בחטופים ובמשפחותיהם שמתקיים על בסיס שבועי בסמיכות למקום מגוריי – כאן ברחובה
מבוא: בשנה שעברה, זכיתי לקיים התוועדות מיוחדת בליל ‘זאת חנוכה’ – נר שמיני של חנוכה. באותו אירוע דיברתי ארוכות את המאמר המתומלל המופיע כאן. הימים
היום בערב יחול יט׳ כסליו תשפ״ה. יום זה נחשב כאחד התאריכים היותר חשובים ואפילו דרמטיים בתולדות תנועת החסידות, ובוודאי עד כמה שהדבר נוגע לחסידות חב”ד,
בפרשת וירא, מופיע מוטיב הצחוק בהקשרו של לידת יצחק, פעמיים. הפעם הראשונה, היא כאשר המלאכים המבקרים באוהלו של אברהם, מבשרים ע”כ כי “שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ
סיפורו של אבי האומה היהודית והאמונה המונותאיסטית, אברהם אבינו, מתחיל למעשה משום מקום. כך מבלי שאנו באמת יודעים על דמותו דבר וחצי דבר, מופיעה הוראת
“כֹּה אָמַר יְהוָה קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ” (ירמיהו לא’ טו׳) רחל מבכה על
