את יום השואה הזה תשפ”ה, אני מציין סמוך ונראה לביקור רב העוצמה שזכיתי בו, אך לפני שבועות ספורים בעיר סלוניקי שביוון. נסעתי לשם עם צוות
אני הולך לכתוב כאן משהו שהוא עדין ושברירי. לא באמת בדקתי אותו ברמה המחקרית, אך הוא מגובה בהרבה מאוד שיחות שהיו לי עם חיילי מילואים
הספד יוקד שכזה (הרצ״ב בסרטון בקצה המאמר), כמו שתוכלו לשמוע כאן מפיו של הרב יצחק בר חיים – אחד מרבני גדוד נצח יהודה, דומני שעוד
יום הזיכרון לשואה תשפ”ד שאותו ציינו השנה, לא דמה בשום צורה לכל “ימי השואה” שקדמו לו – מראשית ימיה של מדינת ישראל לפני 76 שנים.
אתמול פרסם איש נאלח במיוחד בשם אורי ברייטמן (שהוא כנראה סוג של מישהו שנחשב לאחד מראשיה הקיצוניים של מחאת קפלן) תמונה מחרידה בנבזותה, שבה נראה
אמש בשעת לילה מאוחרת, הזוועה שברה שיאים. זה נראה שהיא ממש כרכה את גורלה בקו לינארי עם מזג האוויר. זה מתחיל במזג אוויר חם, עובר
אמש, בשעה מאוחרת בלילה, עליתי לשיחת ועידה מרובעת, שבה השתתפו ארבעה אנשים, אשר לפחות שניים מהם קשורים מאוד לכול הסיפור של הרפורמה המשפטית. היתה זאת
“כשעלה לשמים קול טריקת הדלת, לאחר שהושלך הילד הראשון למשרפות, לא יכול עוד מיכאל המיטיב במלאכים, לעצור בעצמו ובכעסו פנה אל האלוהים: ‘האם תשפוך עתה
לִזְכֹּר: במחשבה היהודית, לזכור משמעו להיות. אבל לא סתם להיות, אלא להיות במובן של משמעות, של עומק ופשר, כוונה ותכלית. ההיות כשלעצמו, כשהוא נעדר זיכרון,
בואו ונקרא לילד הזה בשמו ללא כל הצטעצעות מיותרת, השואה היא ללא ספק הדבר החיובי ביותר שקרה לתנועה הציונית. נקודה. או במילים אחרות, החיובי ביותר