את המאמר הזה ברצוני לפתוח בסיפור נפלא המופיע בתלמוד, אודות חוויתו הייחודית של הכהן גדול ביום הכיפורים: ‘תנו רבנן אותה שנה שמת בה שמעון הצדיק
השבוע ביום ג׳ תמוז, ציינו 30 שנה להסתלקותו של הרב מנחם מנדל שניאורסון – הידוע בשמו ׳הרבי מליובאוויטש׳׳, מי ששימש כאדמו״ר השביעי של חסידות חב״ד,
אז הלילה – בעת רעווא דרעווין, כשבאו ונתקבצו אצל ביתי כמה מבני משפחתי היקרים ועוד כמה חברים אהובים, לשמוח בצוותא חדא, בשמחת יום הולדתי –
מבוא: מאמר זה הוא חלק מסדרת מאמרים שפרסמתי בעבר שעסקו בעניינה הרעיוני של ההתגלות ובאופן שבו היא בא לידי ביטוי באמצעות אימת המוות והדומייה. חלק
לפני כמה ימים באתי לפגוש מישהו בשכונת קטמונים פה בירושלים. כשהגעתי קרוב לבית, הצלחתי להבחין מרחוק בגבר שיצא עם כלבו מאותו בניין. רגע לפני שיצא
לפני שלוש שנים, בין כסה לעשור תשפ״א, הייתה לי הזכות למסור שיעור מיוחד באמצעות הזום (הימים היו ימי סגר הקורונה השני), שבו למדנו בעיון גדול
במאמר קודם עסקנו בעניינה של הדומיה, כנקודת השיתוף הקולקטיבית של המין האנושי, והאופן שבו היא לוכדת אותנו כמיצב תודעתי משותף לעומת הפלא הקיומי, החידתיות והמיסתורין
את השורות הבאות אני כותב מתוך מקום קרוע. זה מאוד לא קל לי להעלות על הכתב את המחשבות הללו שכבר הולכות איתי זה זמן מה.
המוות בהגדרתו נמצא בנקודת הקצה של החיים. הוא תמצית האנומליה. באופן טבעי האדם הולך אל מותו, נע אל קיצו הנעוץ אי שם בסוף ימיו. הוא
את החצי הראשון של ליל ל״ג בעומר בשנה שעברה, תשפ״א – 2021, אותו הלילה המר והנמהר, התחלתי כדרכי בשנים האחרונות, בלימוד (באמצעות הזום) בספר אדרא
