בשורות הבאות אני רוצה לחלוק עמכם את אחת החוויות היותר מטלטלות ומעצבות בחיי, כזאת שקשה לי להפריז במשמעותה ובאופן שבו היא כמו כוננה והגדירה את
לפני שמונה שנים, בי׳ בטבת תשע״ז – נסתלק מורי ורבי הגאון רבי משה שפירא זצ״ל לבית עולמו. במהלך ימי השבעה על הסתלקותו, הקדשתי את השיעור
מאמר זה עוסק בעניינה של השתיקה – כיסוד הדיבור במובנו הגאלותי. זאת לעומת דיבור שנעדר שתיקה, שמייצג את מציאות הגלות. בהמשך לכך, הוא מאיר את דמותו רצופת השתיקות של מורי ורבי הגאון המופלא רבי משה שפירא זצ״ל – הגותו ומשנתו הייחודית. לפרשת ויחי ובמעבר לפרשת שמות – וליום השנה השמיני לפטירתו של רמ״ש.
מאמר רעיוני לימי ט׳ וי׳ בטבת, לאור דמותו ומשנתו של מורי ורבי גאון המחשבה רבי משה שפירא זצ״ל – שהסתלק ביום ט׳ בטבת תשע״ז, והובא למנוחת עולם למחרת ביום צום עשרה בטבת. אלו הם ימים שהיו משמעותיים ומפותחים במיוחד בהגותו של הרב זצ״ל, ובדייקא בהקשרו של מאמר חז״ל בכך שבהם ׳תורגמה התורה ליוונית׳. מתוך מגמה רעיונית זו, אני מנסה להאיר את דמותו ומשנתו של הרב זצ״ל, זאת לאור רעיונות שהתלבנו לאורך השנים בהקשר זה בבית מדרשו – בבחי׳ ׳דבריהם אלו זכרונם׳.
הרבה יש לדבר ולהאריך על האיש הגדול והמורם מעם הזה, מורנו ורבינו ר’ משה שפירא זצ״ל, שהיום עשרה בטבת תשפ״ב, אנו מציינים חמש שנים לפטירתו.