מבוא: בשנה שעברה, זכיתי לקיים התוועדות מיוחדת בליל ‘זאת חנוכה’ – נר שמיני של חנוכה. באותו אירוע דיברתי ארוכות את המאמר המתומלל המופיע כאן. הימים
למהר”ל בס’ “נר מצווה” – לחג החנוכה, ישנה תורה עצומה שעוסקת בעניינו של האור. הוא נוגע שם בעובדה שלמעשה המנורה שהודלקה בבית המקדש, הייתה אך
מאמר זה נכתב לפני שלוש שנים, כתמלול של דברים שנשאתי במהלך קידושא רבא בשבת בראשית תשפ״ב, בבית חב”ד “קרן אור” שבמרכז העיר בודפשט. קראנו את
את המאמר הזה ברצוני לפתוח בסיפור נפלא המופיע בתלמוד, אודות חוויתו הייחודית של הכהן גדול ביום הכיפורים: ‘תנו רבנן אותה שנה שמת בה שמעון הצדיק
פרשת השבוע – ׳כי תבוא׳, פותחת במצוות ביעור המעשרות, ומיד לאחר מכן אנו מתוודעים למצוות הביכורים. שתי מצוות אלו הנן ייחודיות מאוד, באשר הנן בהגדרתן
פרשת “כי תצא” פותחת וחותמת בשתי הוראות שלטעמי נושאות בחובן מכנה משותף רעיוני עמוק, הקשור במצבו הטבעי – פנימי של האדם, לעומת מצבו כשהוא יוצא
פרשתנו זו נפתחת בסדרה של הוראות העוסקות באופן העמדת המערכת המשפטית במתכונת החיים הישראלית: “שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ
פרשתנו זו, פרשת ראה, נפתחת בעניינם של הברכה והקללה, ואופן הופעתם בפני האומה היהודית. משה רבינו מוצא לנכון לצאת בהכרזה ברורה ע”כ כי הברכה לצד
נבואות ישעיהו הן אוצר בלום של ממש. העושר הלשוני והעומק הרעיוני – תיאולוגי שמוכמן בהם, הם עצומים ובלתי נדלים. אלו הן נבואות שמלוות את סיפור
יום תשעה באב, היום המר והנמהר שבו אנו מזכירים ומנכיחים בהווייתנו את חורבנם של שני בתי המקדש (לצד עוד סדרה ארוכה של אסונות וטרגדיות שפקדו
