התיאור המצוי לפנינו של אופן חגיגת פולחן העגל על ידי העם היהודי, הוא קצר למדיי ומכיל פסוקים בודדים. אך התיאור הבולט ביותר, הוא האופן שבו
את סדרת מאמרים זו, ברצוני לפתוח בכותרת רעיונית, שהיא לדעתי מהפכנית בקריאתה ופרשנותה את אחת הפרשיות החמורות והמרתקות שבתורה, פרשת מעשה העגל. נראה לומר כי
מאמר זה עוקב אחר מסעו האבהי של יעקב לבניין האומה”. הוא מציע ניתוח רעיוני עמוק של תפקיד האבנים בסיפורי יעקב, בעיקר בפרשת ויצא, תוך התמקדות במטמורפוזה שהן עוברות. הדיון מתחיל מהאבנים שיעקב שם מראשותיו והופכות למצבה ולבסוף ל”בית אלוהים,” וממשיך לאבן הגדולה שגולל מעל פי הבאר. הטקסט מציג את האבן כיסוד גולמי המסמל את החומר הראשוני בבריאה, אשר מקבל משמעות באמצעות יצירה ועיצוב אנושיים. בנוסף, המאמר משרטט אנלוגיה מורכבת בין האבן והבניין לבין מערכת היחסים שבין אב לבן ובין הגולמיות המינית ליצירה האבהית, תוך קישור רעיוני בין סיפורי יעקב, דור הפלגה, והמאבק באלילות, ומדגיש את חשיבות “אבן הפינה” של האב בבניין האומה.
המאמר מתאר את השראה וההתבוננות המיסטית שחווה אל מול שמי הלילה המלאים בכוכבים. הוא בוחן את היחס היהודי למזל ואסטרולוגיה, תוך התייחסות למקורות תלמודיים המעלים את השאלה האם לישראל יש מזל או שמא היא מעל השפעות אלו. המחבר מציג את השקפותיהם של פילוסופים יהודים כמו הרמב”ם לגבי תנועת הכוכבים ועבודת אלילים, ומדגיש את ההבחנה בין “ראייה” ל”שמיעה” דרך פרשנותו של האר”י לכתובים, המבארת כיצד שמיעה פנימית מובילה להכרה אמונית עמוקה. לבסוף, הוא טוען כי מעשי חסד וחמלה מאפשרים לאדם להשתחרר מתחושת התלות והדטרמיניזם הקוסמי, ובכך להגשים את הפוטנציאל האנושי ליצירה ואומץ.
מאמר רעיוני לימי ט׳ וי׳ בטבת, לאור דמותו ומשנתו של מורי ורבי גאון המחשבה רבי משה שפירא זצ״ל – שהסתלק ביום ט׳ בטבת תשע״ז, והובא למנוחת עולם למחרת ביום צום עשרה בטבת. אלו הם ימים שהיו משמעותיים ומפותחים במיוחד בהגותו של הרב זצ״ל, ובדייקא בהקשרו של מאמר חז״ל בכך שבהם ׳תורגמה התורה ליוונית׳. מתוך מגמה רעיונית זו, אני מנסה להאיר את דמותו ומשנתו של הרב זצ״ל, זאת לאור רעיונות שהתלבנו לאורך השנים בהקשר זה בבית מדרשו – בבחי׳ ׳דבריהם אלו זכרונם׳.