על אחריות ותיקון, תשובה ווידוי קהילתי – דברים שנשאתי היום קודם תפילת נעילה.
אנחנו מצויים ממש ברגעים האחרונים של יום הכיפורים, זמן שמהווה חיתום לא רק של היום הזה, אלא של הימים הנוראיים כולם. ההבדל בין כתיבה לחיתום,
אנחנו מצויים ממש ברגעים האחרונים של יום הכיפורים, זמן שמהווה חיתום לא רק של היום הזה, אלא של הימים הנוראיים כולם. ההבדל בין כתיבה לחיתום,
״וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם כִּי הוּא נוֹרָא וְאָיֹםוּבוֹ תִּנָּשֵׂא מַלְכוּתֶךָ וְיִכּוֹן בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָוְתֵשֵׁב עָלָיו בְּאֱמֶת אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַּיָּן וּמוֹכִיחַ וְיוֹדֵעַ וָעֵדוְכוֹתֵב וְחוֹתֵם וְסוֹפֵר
אָז אֵיפֹה הָיָה אֱלוֹהִים בַּשְּׁבִיעִי לְאוֹקְטוֹבֶּר אַלְפַּיִם עֶשְׂרִים וְשָׁלוֹשׁ? הוּא הָיָה שָׁם בְּלִבּוֹת הָאֲנָשִׁים שֶׁנִּפְרְדוּ בִּנְשִׁיקָה מִסִּפְרֵי הַתּוֹרָה וְאָחֲזוּ בְּאֹמֶץ בַּנֶּשֶׁק הֵמִירוּ אֶת הָרִקּוּדִים וּמְחוֹלוֹת
מבוא: מאמר זה היה אמור להתפרסם בערב ראש השנה, אך לצערי לא היה סיפק בידי להשלימו עד היום – יום השנה הראשון לאסון הגדול ביותר
שבוע טוב – ועוד איזה שבוע טוב! הבוקר, שבת פרשת ניצבים, התפללתי במניין המתקיים באודיטוריום שבבית הספר אוולינה דה רוטשילד – כאן בשכונת רחביה בירושלים.
אני הולך לכתוב כאן משהו שהוא עדין ושברירי. לא באמת בדקתי אותו ברמה המחקרית, אך הוא מגובה בהרבה מאוד שיחות שהיו לי עם חיילי מילואים
יום תשעה באב, היום המר והנמהר שבו אנו מזכירים ומנכיחים בהווייתנו את חורבנם של שני בתי המקדש (לצד עוד סדרה ארוכה של אסונות וטרגדיות שפקדו
השבוע העם היושב בציון זכה בזכייה רבתי. מדינת ישראל באמצעות זרועותיה הארוכות, הצליחה לחסל שניים מגדולי אויבי האומה. בביירות היה זה אחד מגדולי המפקדים הצבאיים
בְּהַאי קִטְרָא אִיתַקְטַרשָׁם בִּדְיוֹטַת הַשְּׁאוֹלהַתַּחְתּוֹנָהבְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶראֵצֶל הַחַלּוֹןבְּגֵיא הַצַּלְמָוֶתבְּשַׂרְעַפֵּי הַתְּפִלָּה וְהַיִּחוּדנִתְקַשֵּׁר בִּתְפִלִּיןהִתְעַטֵּף בְּטַלִּיתוֹ כְּקָרְבַּן צִבּוּרכְּשֶׁעֵינָיו צוֹפִיּוֹתעַל עֵמֶק הַבָּכָאוְלִבּוֹ כְּבָר עָקוּד שָׁםלְעֵלָּא וּלְעֵלָּאבְּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב וְלֹא הָיָה
טוב מאוחר מלעולם לא. באיחור מה, אני משתף כאן את המאמר המיוחד שכתבתי השנה לחג השבועות. המאמר עוסק בעניינה של האנטישמיות ושורשיה. והזיקה המתקיימת בינה