פתיחה: מאמר זה הוא קריאה פרשנית בתורה הראשונה לפרשת וארא בס׳ ׳תורה אור׳[1]. הוא נוגע במה שבעייני נתפס כרעיון שהוא לא פחות ממהפכני ודרמטי במשנתו
הרבה תורות ורעיונות היגגתי בחיי, חלקם טובים יותר, חלקם פחות, אך את התורה שאני הולך להציע בפניכם, אני מחבב במיוחד. היא שמא אפילו הנועזת ביותר
זהו לא מאמר במבונו הערוך והמלא, אלא יותר סדרת נקודות רעיוניות שמהוות תרשים זרימה למחשבה נמרצת העוסקת בסוגיות יסוד של האותנטי לעומת הסיתנטי, הפנימי לעומת החיצוני, המופשט לעומת הממשי. הוא עוסק בעיקר בראייה אודות סיפורו של יוסף במצרים ואופן התמודדותו שם, ובהמשך בהתגלותו לאחיו ויחסיו עמהם. זאת מחשבה שהתלבנה בדעתי בחג החנוכה האחרון – תשפ״ד. ולכשיירווח אנסה להרחיב ולעלותו על הכתב כדבעי.
מבוא: מאמר זה עוסק בטיבה של הקדושה ואופן הופעתה בקיום היהודי לדורותיו. בייחוד נתייחס לעניינה של תפילת הקדיש ומקומה במסורת היהודית, כתפילה הנשאית אחר אדם
בשבת הקרובה יחול יט׳ כסליו תשפ״ד. יום זה נחשב כאחד התאריכים היותר חשובים ואפילו דרמטיים בתולדות תנועת החסידות, ובוודאי עד כמה שהדבר נוגע לחסידות חב”ד,
אתמול אחר הצהרים, זכיתי להעביר שיעור ושיחה ב”מרכז לחיים עצמאיים” ברח’ סן מרטין כאן ברושלים. מדובר במרכז שהוא למעשה בית לאנשים עם מגבלות, הדואג לשויון
במאמר זה אנסה להצביע על אלמנט החיבור וההשתייכות הנעוץ בבסיס הזיקה אל המקדש. כך שכתמונת תשליל, משמעות חורבנו וחסרונו, היא בהיעדרה של אותה תחושת חיבור.
הביטו בשתי התמונות הרצ”ב, מיצבתי אותן אחת ליד השניה, זו לעומת זו. התמונה הימנית בה נראים יהודים ישובים אצל העמוד כמעט על הרצפה, צולמה בתשעה
אמש בשעת לילה מאוחרת, הזוועה שברה שיאים. זה נראה שהיא ממש כרכה את גורלה בקו לינארי עם מזג האוויר. זה מתחיל במזג אוויר חם, עובר
מן המפורסמות ההיסטוריות, כי חורבן הבית השני במאה ה1 לספירה, הגיע מתוך מצב של קונפליקט פנימי חסר תקדים שהתחולל בלבו של העם היהודי. כתות ותפיסות
