זהו מאמר דרשני – פילוסופי המנסה לפענח את אחד המאמרים היותר חידתיים בתלמוד העוסק בקריאה של פרשת ‘החודש הזה לכם’ שבפרשת בא, הפותחת את סיפור יציאת מצרים. המאמר מנסה לזהות באותה אינטרפרטציה תלמודית להבנת טיבה וסודה של בשורת החירות שהתגלתה ביציאת מצרים.
המאמר בוחן את מצוות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר ככלי רוחני המחבר בין עבר, הווה ועתיד. המאמר מנתח את הסתירות לכאורה בדברי המשנה והרמב”ם כדי להראות שהגדת הסיפור לבנים אינה רק חובה לימודית, אלא דרך להפוך אירועים היסטוריים לחוויה קיומית נוכחת. דרך שמותיו של אלוהים והשימוש במושג ה**”פקידה”**, מוסבר כי החירות האמיתית טמונה ביכולת של האדם לראות עצמו כחלק מרצף דורי נצחי. בניגוד לעבדות המצרית המקדשת את הקיים, עם ישראל מצווה על תנועה אינסופית ועל העברת המורשת הלאה. בסופו של דבר, הסיפור בלילה זה נועד ליצור “הווה הוליסטי” שבו הגאולה הראשונה מתלכדת עם הציפייה לגאולה העתידית. מטרת המצווה היא להנכיח את שם הוויה בעולם דרך הקשר החי שבין אבות לבנים.
תורה זו של האדה״ז בס׳ ליקוטי תורה לשיר השירים (עמ׳ לג׳) היא יסודית ועמוקה מני ים. היא נוגעת בשאלת מקומן של האותיות והמילים בהווייה בכלל ובהווית האדם בפרט – ככאלו שעניינם הוא גילוי ויצירת זיקה בין האדם אל האינסוף. האדה״ז כורך במאמר זה בין עניינן של האותיות ואפשרות הופעתן, לעניינן של הגלות והגאולה – הפרטית והכללית. במאמר זה אנסה לשרטט קריאה פרשנית – מודרנית בתורה זו, ובאופן שבו לטעמי יש לקרוא את דברי האדה״ז ולהבינם כדבעי. המאמר נלמד והתלבן אצל חלקת מחוקק ספון בעיר האדטיש שבאוקראינה, ביומא דהילולא דאשתקד – כד׳ טבת תשפ״ד.
מאמר זה בוחן את דמותו והגותו של הרמב”ם דרך עדשת הסדרה התיעודית “הנשר הגדול”, ומציג אותו כהוגה היהודי האחרון של יהדות שלמה וריאליסטית. המחבר טוען שהרמב”ם ראה את העולם כישות מתוקנת, דחה תפיסות מיתיות ומלאכיות, והתמקד בהלכה פרקטית ובתיקון העולם דרך מעשי האדם, כפי שמשתקף ב”משנה תורה” ובתיאוריו את הגאולה כתהליך טבעי. המאמר מנגיד תפיסה זו לעליית הקבלה וספר הזוהר, שהכניסו ליהדות מימד מיתי ותיקוני עולם. לבסוף, הוא דן באירוניה ההיסטורית לפיה רעיונותיו הריאליסטיים של הרמב”ם אומצו על ידי תנועות מודרניות, כולל הציונות וחב”ד, כדי לתת לגיטימציה למעשים אקטיביסטיים בעלי אופי גאולתי.
המאמר בוחן את מהות הקדושה לא כפרישה מבודדת מהעולם, אלא כיסוד דיאלוגי וחברתי המבוסס על הכרה הדדית בין בני אדם. המחבר מסביר כיצד אברהם אבינו התמיר אמונה פנימית ויחידאית לשפה משותפת, ובכך הוריד את הנוכחות האלוהית אל המציאות הממשית. דרך ניתוח המושג “עדה” ופרשנות למעשי המלאכים, מובהר כי קדושה שאינה מחוברת לכלל עלולה להיות הרסנית, כפי שקרה בסיפורם של נדב ואביהו. המאמר מדגיש כי “ברית הלשון” והתקשורת הבין-אישית הן הכלים המרכזיים לתיקון עולם ולהשראת השכינה בארץ. בסופו של דבר, היעד האנושי הוא הגעה ל”שפה ברורה” ולהרמוניה קיומית שבה הידיעה הרוחנית ממלאת את החיים כולם.
מאמר זה התחדד והתלבן בשיח משותף עם ש”ב הגאון הר’ נתנאל אדלר שיחי’. והתודה והערכה נתונה לו על ההפריה וההעשרה בלתי רגילה – כדרכו בקודש מקדמת דנא.
ישנו דבר שהוא בעיני לא פחות ממופלא ממש, באופן שבו דווקא ביום שבו אנו קוראים על הפרידה שהיא אולי הכי משמעותית בהיסטוריה של עמנו, אנחנו
מנהג ישראל לקרוא בשבת זו של חול המועד סוכות, את ספר קהלת. זהו ספר עמוק ומרתק כאחד. יוצא דופן במיוחד בקאנון הספרים היהודי, בוודאי זה
המאמר בוחן את הקשר ההוליסטי בין הגוף לנפש והאופן שבו תפיסת העצמי מושפעת ממנו, תוך התייחסות ל”שאלה הפסיכו-פיזית” והדינמיקה בין הפילוסופי למדעי. הוא מציג את מצב העמידה (“קומה”) כמסמל קיום, נוכחות, ולקיחת אחריות, ומבחין בינו לבין מצבים פסיביים יותר כמו ישיבה. המאמר קושר רעיונות אלו לעמידה מול האל ולתפיסת “עמידה בדין” כבחינה קיומית-מוסרית, המדגישה אחריות והכרה הדדית. לבסוף, הוא משלב את תורת האדמו”ר הזקן, המתארת את עם ישראל כ”קומה אחת שלמה”, שבה כל חלקי הגוף-האומה חיוניים לשלמות ההוליסטית, ומדגיש את הפלורליזם היהודי כנובע מהכרה זו.
מזל טוב! היום ה01/09 הוא תאריך הרשמי שבו מערכת החינוך הישראלית חזרה לפעול במלוא עוזה. מאות אלפי תלמידים חזרו היום לחבוש את ספסלי הלימודים, ולהתחיל
במאמר קודם הרחבתי את הדיבור אודות עניינה של פרשה שניה בקריאת שמע, ועד כמה היא מייצגת את הצד הפרקטי-יישומי של האמונה היהודית. במאמר זה ברצוני