ישנו דבר שהוא בעיני לא פחות ממופלא ממש, באופן שבו דווקא ביום שבו אנו קוראים על הפרידה שהיא אולי הכי משמעותית בהיסטוריה של עמנו, אנחנו
מנהג ישראל לקרוא בשבת זו של חול המועד סוכות, את ספר קהלת. זהו ספר עמוק ומרתק כאחד. יוצא דופן במיוחד בקאנון הספרים היהודי, בוודאי זה
המאמר בוחן את הקשר ההוליסטי בין הגוף לנפש והאופן שבו תפיסת העצמי מושפעת ממנו, תוך התייחסות ל”שאלה הפסיכו-פיזית” והדינמיקה בין הפילוסופי למדעי. הוא מציג את מצב העמידה (“קומה”) כמסמל קיום, נוכחות, ולקיחת אחריות, ומבחין בינו לבין מצבים פסיביים יותר כמו ישיבה. המאמר קושר רעיונות אלו לעמידה מול האל ולתפיסת “עמידה בדין” כבחינה קיומית-מוסרית, המדגישה אחריות והכרה הדדית. לבסוף, הוא משלב את תורת האדמו”ר הזקן, המתארת את עם ישראל כ”קומה אחת שלמה”, שבה כל חלקי הגוף-האומה חיוניים לשלמות ההוליסטית, ומדגיש את הפלורליזם היהודי כנובע מהכרה זו.
מזל טוב! היום ה01/09 הוא תאריך הרשמי שבו מערכת החינוך הישראלית חזרה לפעול במלוא עוזה. מאות אלפי תלמידים חזרו היום לחבוש את ספסלי הלימודים, ולהתחיל
במאמר קודם הרחבתי את הדיבור אודות עניינה של פרשה שניה בקריאת שמע, ועד כמה היא מייצגת את הצד הפרקטי-יישומי של האמונה היהודית. במאמר זה ברצוני
מאמר זה שהוא שני בסדרה, ממשיך לבחון את תפיסת האהבה במשנתו של רבי עקיבא, ומציע כי הוא הופך את האהבה מרגש לחוק מחייב, ובכך מציע מענה לשינוי שחל בעם היהודי לאחר חורבן בית המקדש השני. הוא מציג את אהבתו של רבי עקיבא כאב טיפוס של מסירות והקרבה, ומקשר את סוגיית הייסורים והעיסוק בתורה לאותה התמסרות. לבסוף, המאמר משווה את תפיסת האהבה של רבי עקיבא לזו הנוצרית, ומסביר כיצד הוא הפך את האהבה לחוק כמענה לאתגור הנוצרי של החוק היהודי.
מאמר זה הנו ראשון בסדרה. הוא בוחן את האמונה היהודית כבעלת שני רבדים: האחד אידאלי ותיאורטי, והשני מעשי ויישומי בחיי היומיום. הוא מנתח את פרשת עקב, ובפרט את הפרשייה השנייה של קריאת שמע, “והיה אם שמוע”, תוך התייחסות לפרשנויות חז”ל. הכותב מציג דיון בין רבי ישמעאל לרבי שמעון בר יוחאי בנוגע ליחס שבין לימוד תורה לעיסוק בענייני העולם, וכיצד רבי ישמעאל תומך בגישה המשלבת את שניהם בעוד רבי שמעון בר יוחאי דוגל בהתמסרות מוחלטת לתורה. המאמר מסיים בהצעה לאמץ את דרכו של רבי ישמעאל כדרך המאפשרת קיום תורה לאורך זמן עבור רבים.
בשורות הבאות אני רוצה לחלוק עמכם את סיפורו של פריט אחד, מיוחד במינו, מתוך אוסף אמנות שנמצא בבית אוצרותיי, שעניינו: ׳ירושלים בראי האמנות לדורותיה׳. דומני
המאמר בוחן את הרעיון ולפיו החיבור והשייכות שגלום בבית המקדש, ומנגד את משמעות חורבנו כהיעדר תחושת חיבור זו. הוא פותח בסיפור חורבן המקדש על פי התלמוד הבבלי, שם חכמים בוכים למראה השועל בבית קודשי הקודשים, ורבי עקיבא צוחק, מתוך אמונה שהתגשמות נבואת החורבן מבטיחה גם את הגאולה העתידית. הטקסט מנתח את מושג הקדושה כיוצרת ריחוק ו”זרות” עבור האדם, ואת הפרדוקס לפיו המקדש, המקום המובהק ביותר לקדושה, הוא גם המקום שבו האדם חש הכי זר. לבסוף, המאמר מקשר את חורבן ירושלים לסיפור “קמצא ובר קמצא”, ומצביע על חשיבות הענווה והאחריות ההדדית כדרך להשגת שייכות אמיתית ולאיחוי הקרעים החברתיים, מה שיאפשר את הגאולה המובטחת
המאמר בוחן את מושג הבדידות לאורך המקורות היהודיים, החל מקינת איכה הפותחת ב”איכה ישבה בדד”. הוא מנגיד את מצב האדם האידיאלי של חיבור קהילתי, כפי שתואר על ידי פילון האלכסנדרוני בימי המקדש, עם הבדידות והניכור שהגיעו בעקבות חורבן המקדש והגלות. הרעיון המרכזי במאמר משווה את זעקת “איכה” של ירמיהו, המשקפת את ההלם מהחורבן, לשאלת “אייכה” של ה’ לאדם הראשון, המבטאת הפרדה וניתוק קיומי. המאמר מציע כי דווקא מתוך הבדידות והאחריות שנכפתה בגלות, התפתחה התורה שבעל פה וההלכה היהודית, המהוות מקור של תקווה וגאולה.