על אופייה השוויוני של האהבה. מאמר שני בסדרה לחג האהבה טו׳ באב:
במאמר הקודם עסקנו בביאורה של המשנה בשלהי מס׳ תענית, ומתאר את האופן שבו בנות ישראל היו יוצאות לחולל בכרמים וכו’. במאמר זה, ברצוני לעסוק בטקסט
במאמר הקודם עסקנו בביאורה של המשנה בשלהי מס׳ תענית, ומתאר את האופן שבו בנות ישראל היו יוצאות לחולל בכרמים וכו’. במאמר זה, ברצוני לעסוק בטקסט
טו’ באב במסורת היהודית הוא דווקא יום של סיומים. לפי דברי חכמים בתלמוד, ביום הזה חדלו למות מתי המדבר, כל אותו הדור שחטאו בחטא המרגלים.
“אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וְכַיּוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת
נבואות ישעיהו הן אוצר בלום של ממש. העושר הלשוני והעומק הרעיוני – תיאולוגי שמוכמן בהם, הם עצומים ובלתי נדלים. אלו הן נבואות שמלוות את סיפור
יום תשעה באב, היום המר והנמהר שבו אנו מזכירים ומנכיחים בהווייתנו את חורבנם של שני בתי המקדש (לצד עוד סדרה ארוכה של אסונות וטרגדיות שפקדו
להלן סדרה של שיעורים מוקלטים שנאמרו לפני מספר שנים בפני חברים מקשיבים, העוסקים בהקשרים ההגותי של ימים אלו, ימי האבל על חורבנם של שני בתי
בשורות הבאות אני רוצה לחלוק עמכם את סיפורו של פריט אחד, מיוחד במינו, מתוך אוסף אמנות שנמצא בבית אוצרותיי, שעניינו: ׳ירושלים בראי האמנות לדורותיה׳. דומני
אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד?! בשלושת מילים אלו בוחר מקונן איכה לפתוח את קינתו – קינת החורבן והגלות, המיוחסת במסורת היהודית לירמיהו הנביא.זאת קריאה שהיא ספק שאלה
הלילה ליל ה’ באב תשפ״ד, חל יום פטירתו של רבי יצחק לוריא אשכנזי, הידוע בשמו האר”י. השנה אנו מציינים 452 להסתלקותו. האר״י נחשב לאחד מגדולי
מבוא: במאמר זה אני מנסה לפתח רעיון הגותי שהוא חדשני בעיניי, באופן שבו הוא כורך את עניין הקנאות עם עניינו של המקדש ונוכחותו. הטיעון המרכזי