מועדים

במאמר הקודם עסקנו בביאורה של המשנה בשלהי מס׳ תענית, ומתאר את האופן שבו בנות ישראל היו יוצאות לחולל בכרמים וכו’. במאמר זה, ברצוני לעסוק בטקסט

טו’ באב במסורת היהודית הוא דווקא יום של סיומים. לפי דברי חכמים בתלמוד, ביום הזה חדלו למות מתי המדבר, כל אותו הדור שחטאו בחטא המרגלים.

“אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וְכַיּוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת

נבואות ישעיהו הן אוצר בלום של ממש. העושר הלשוני והעומק הרעיוני – תיאולוגי שמוכמן בהם, הם עצומים ובלתי נדלים. אלו הן נבואות שמלוות את סיפור

יום תשעה באב, היום המר והנמהר שבו אנו מזכירים ומנכיחים בהווייתנו את חורבנם של שני בתי המקדש (לצד עוד סדרה ארוכה של אסונות וטרגדיות שפקדו

להלן סדרה של שיעורים מוקלטים שנאמרו לפני מספר שנים בפני חברים מקשיבים, העוסקים בהקשרים ההגותי של ימים אלו, ימי האבל על חורבנם של שני בתי