פתיחה: מאמר זה הוא קריאה פרשנית בתורה הראשונה לפרשת וארא בס׳ ׳תורה אור׳[1]. הוא נוגע במה שבעייני נתפס כרעיון שהוא לא פחות ממהפכני ודרמטי במשנתו
הרבה תורות ורעיונות היגגתי בחיי, חלקם טובים יותר, חלקם פחות, אך את התורה שאני הולך להציע בפניכם, אני מחבב במיוחד. היא שמא אפילו הנועזת ביותר
מאמר זה בוחן את דמותו והגותו של הרמב”ם דרך עדשת הסדרה התיעודית “הנשר הגדול”, ומציג אותו כהוגה היהודי האחרון של יהדות שלמה וריאליסטית. המחבר טוען שהרמב”ם ראה את העולם כישות מתוקנת, דחה תפיסות מיתיות ומלאכיות, והתמקד בהלכה פרקטית ובתיקון העולם דרך מעשי האדם, כפי שמשתקף ב”משנה תורה” ובתיאוריו את הגאולה כתהליך טבעי. המאמר מנגיד תפיסה זו לעליית הקבלה וספר הזוהר, שהכניסו ליהדות מימד מיתי ותיקוני עולם. לבסוף, הוא דן באירוניה ההיסטורית לפיה רעיונותיו הריאליסטיים של הרמב”ם אומצו על ידי תנועות מודרניות, כולל הציונות וחב”ד, כדי לתת לגיטימציה למעשים אקטיביסטיים בעלי אופי גאולתי.
הדם של הנער יוסי אייזנטל ז”ל הוא בראש ובראשונה על ידיהם של מי שעשו את החברה החרדית כפי שהיא מתגלית בשנתיים האחרונות, למרחב סביבתי של
המאמר בוחן את מהות הקדושה לא כפרישה מבודדת מהעולם, אלא כיסוד דיאלוגי וחברתי המבוסס על הכרה הדדית בין בני אדם. המחבר מסביר כיצד אברהם אבינו התמיר אמונה פנימית ויחידאית לשפה משותפת, ובכך הוריד את הנוכחות האלוהית אל המציאות הממשית. דרך ניתוח המושג “עדה” ופרשנות למעשי המלאכים, מובהר כי קדושה שאינה מחוברת לכלל עלולה להיות הרסנית, כפי שקרה בסיפורם של נדב ואביהו. המאמר מדגיש כי “ברית הלשון” והתקשורת הבין-אישית הן הכלים המרכזיים לתיקון עולם ולהשראת השכינה בארץ. בסופו של דבר, היעד האנושי הוא הגעה ל”שפה ברורה” ולהרמוניה קיומית שבה הידיעה הרוחנית ממלאת את החיים כולם.
מאמר זה התחדד והתלבן בשיח משותף עם ש”ב הגאון הר’ נתנאל אדלר שיחי’. והתודה והערכה נתונה לו על ההפריה וההעשרה בלתי רגילה – כדרכו בקודש מקדמת דנא.
המאמר את מהות הגלות והגאולה דרך מושג הדיבור והשתיקה בפרשת ויחי ובסיפורי המקרא. המחבר מסביר כי חוסר היכולת לנשום וליצור רווחים בין המילים הוא ביטוי לגלות, בעוד שהגאולה מתבטאת בדיבור רהוט, מדויק ובעל משמעות. לצד זאת, מודגשת חשיבותה של השתיקה ככלי להתמודדות עם מצבים טראגיים ובלתי נתפסים, כפי שהפגינו יעקב ומשה. השתיקה אינה רק חוסר במילים, אלא הכרה בענווה במגבלות התבונה האנושית מול המסתורין האלוהי והקיום הכאוטי. בסופו של דבר, היכולת לאזן בין הדיבור לשתיקה היא זו המאפשרת חיבור שורשי לאמת ולמסורת האבות. כך הופכת השתיקה של יעקב בערש דווי למסר נצחי של אמונה ואחדות עבור דורות העתיד. בהמשך לכך, הוא מאיר את דמותו רצופת השתיקות של מורי ורבי הגאון המופלא רבי משה שפירא זצ״ל – הגותו ומשנתו הייחודית. לפרשת ויחי ובמעבר לפרשת שמות – ולעשרה בטבת יום השנה התשיעי לפטירתו של רבינו משה שפירא זצ”ל
המאמר בוחן את מהות הקדושה ביהדות, המוגדרת לא רק כמושג נשגב ומרוחק אלא כנוכחות ממשית המתקיימת בתוך הקהילה האנושית, ובפרט במניין של עשרה. המחבר מסביר כי תפילת הקדיש משמשת ככלי להורדת הקדושה אל המציאות היומיומית והחברתית, גם במצבים של אובדן ומוות המאיימים על לכידות הקולקטיב. דרך הקישור ליום עשרה בטבת, המאמר מציג את נצחיות עם ישראל כערובה להמשכיותה של השכינה בעולם לאחר חורבן המקדש. יום זה, שנקבע כיום הקדיש הכללי, מסמל את הניצחון הרוחני של הזיכרון על פני ואקום הקדושה שנוצר בשואה. בסופו של דבר, המקורות מדגישים כי הקדושה תלויה בדיאלוג החי שבין האל לעמו ובנכונותו של הציבור לאשר נוכחות זו בחייו.
מבוא: יש משהו בשמה של פרשת השבוע – ויחי, שנושא בחובו פרדוקס מובנה. היא כביכול מדברת על חייו של יעקב אבינו, אך למעשה היא מגוללת
המאמר בוחן את הזיקה העמוקה שבין סיפורו של יוסף במצרים לחג החנוכה, תוך התמקדות במתח שבין זהות פנימית לייצוג חיצוני. המחבר מזהה את יוסף כדמות המייצגת את “הגלות הזהותית”, שבה היהודי נדרש לשמר את אותנטיות בית אביו בעודו פועל בלב תרבות נכרייה ומנוכרת. דרך ניתוח חלומותיו ותוארו כ”צדיק”. בהקשר זה מוסבר, כי כוחו טמון ביכולת ליצור הלימה והרמוניה בין יופיו החיצוני לבין טהרתו המוסרית הכמוסה. המאבק החשמונאי ביוון מוצג כהמשך ישיר לעיקרון זה, שכן היוונות ביקשה להחליף את הסוד הפנימי באסתטיקה חיצונית ושטוחה. בסיום, מוצג המודל של יוסף כהטרמה ליהדות מודרנית המשלבת מחויבות לשורשים עם מעורבות במרחב הכללי. אורות החנוכה, המודלקים בפתח הבית כלפי חוץ, מסמלים את הניצחון של הפצת האור הפנימי אל תוך המציאות הגלותית מבלי להיטמע בה.
יכולות להיות כל מיני סיבות, מדוע במסורת היהודית דווקא בית הקברות, מקום מנוחתם של המתים, נקרא בשם האירוני “בית החיים”. אבל כשנמצאים כאן בעיר ביירוית