“אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וְכַיּוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת
מאמר זה בוחן את האופי השמיעתי-אבסורדי של האמונה היהודית, כפי שמתבטא במעמד הר סיני ובקריאת שמע. הוא מדגיש כיצד ההתגלות האלוהית הייתה בעיקרה קולית ומופשטת, ללא כל דימוי חזותי, מה שהעניק לה מימד של אינסופיות וטרנסצנדנטיות. למרות זאת, המאמר מצביע על סתירה לכאורה, שבה ההשגה השכלית-שמיעתית מובילה גם לחוויה חושית ויזואלית, מה שהופך את האמונה לכוח המעצב את המציאות. לבסוף, הוא מדגיש את המסירות המוחלטת לאמונה, כפי שבאה לידי ביטוי במעשי קידוש השם, ואת הצורך לאחד את המופשט והממשי בחיי המאמין.
המאמר מתאר את השראה וההתבוננות המיסטית שחווה אל מול שמי הלילה המלאים בכוכבים. הוא בוחן את היחס היהודי למזל ואסטרולוגיה, תוך התייחסות למקורות תלמודיים המעלים את השאלה האם לישראל יש מזל או שמא היא מעל השפעות אלו. המחבר מציג את השקפותיהם של פילוסופים יהודים כמו הרמב”ם לגבי תנועת הכוכבים ועבודת אלילים, ומדגיש את ההבחנה בין “ראייה” ל”שמיעה” דרך פרשנותו של האר”י לכתובים, המבארת כיצד שמיעה פנימית מובילה להכרה אמונית עמוקה. לבסוף, הוא טוען כי מעשי חסד וחמלה מאפשרים לאדם להשתחרר מתחושת התלות והדטרמיניזם הקוסמי, ובכך להגשים את הפוטנציאל האנושי ליצירה ואומץ.
בפרשתנו זו ואתחנן, מוצאים אנו רצף של הוראות שמשה רבינו מורה בפני העם היהודי, אשר לכאורה אין כל זיקה עניינית ביניהם, ובכל זאת הן מופיעות
בשורות הבאות אני רוצה לחלוק עמכם את סיפורו של פריט אחד, מיוחד במינו, מתוך אוסף אמנות שנמצא בבית אוצרותיי, שעניינו: ׳ירושלים בראי האמנות לדורותיה׳. דומני
אין שום דבר בין אבלות להימנעות מאכילה. אדם שאבל על מתו, לא נמנע מלאכול. הוא אולי לא ניחן בהרבה תיאבון, אבל בוודאי שהוא לא צם.
המאמר בוחן את הרעיון ולפיו החיבור והשייכות שגלום בבית המקדש, ומנגד את משמעות חורבנו כהיעדר תחושת חיבור זו. הוא פותח בסיפור חורבן המקדש על פי התלמוד הבבלי, שם חכמים בוכים למראה השועל בבית קודשי הקודשים, ורבי עקיבא צוחק, מתוך אמונה שהתגשמות נבואת החורבן מבטיחה גם את הגאולה העתידית. הטקסט מנתח את מושג הקדושה כיוצרת ריחוק ו”זרות” עבור האדם, ואת הפרדוקס לפיו המקדש, המקום המובהק ביותר לקדושה, הוא גם המקום שבו האדם חש הכי זר. לבסוף, המאמר מקשר את חורבן ירושלים לסיפור “קמצא ובר קמצא”, ומצביע על חשיבות הענווה והאחריות ההדדית כדרך להשגת שייכות אמיתית ולאיחוי הקרעים החברתיים, מה שיאפשר את הגאולה המובטחת
המאמר בוחן את משמעות המושג “בית” בהקשר היהודי, החל מחורבן בית המקדש ועד למלחמה העכשווית בישראל. הוא מתאר את הבית כמקור הגנה ותחושת שייכות עמוקה, המהווה בסיס לקיום הפרטי והלאומי. המאמר מקשר את ירושלים ובית המקדש לנקודת המוצא הקיומית והרוחנית של עם ישראל, ומדגיש את תפקידם כמרכז של אחדות, הכלה ואהבה. לבסוף, הוא דן באירועי השבעה באוקטובר כ”חורבן הבית” המודרני, ומציג את הלכידות הלאומית ואת הצורך הקריטי בהחזרת את החטופים כדרך לשיקום וחיזוק ה”בית” במובניו השונים.
להלן סדרה של שיעורים מוקלטים שנאמרו לפני מספר שנים בפני חברים מקשיבים, העוסקים בהקשרים ההגותי של ימים אלו, ימי האבל על חורבנם של שני בתי
המאמר בוחן את מושג הבדידות לאורך המקורות היהודיים, החל מקינת איכה הפותחת ב”איכה ישבה בדד”. הוא מנגיד את מצב האדם האידיאלי של חיבור קהילתי, כפי שתואר על ידי פילון האלכסנדרוני בימי המקדש, עם הבדידות והניכור שהגיעו בעקבות חורבן המקדש והגלות. הרעיון המרכזי במאמר משווה את זעקת “איכה” של ירמיהו, המשקפת את ההלם מהחורבן, לשאלת “אייכה” של ה’ לאדם הראשון, המבטאת הפרדה וניתוק קיומי. המאמר מציע כי דווקא מתוך הבדידות והאחריות שנכפתה בגלות, התפתחה התורה שבעל פה וההלכה היהודית, המהוות מקור של תקווה וגאולה.