פרולוג אקטואלי: מדינת ישראל וההנהגה הישראלית, מתקרבות לרגע האמת – ממנו אולי הייתה מחשבה/תקווה במשך שלושת חודשי המלחמה הראשונים, כי יהיה ניתן לחמוק הימנה. זאת
מחר בשבת פר׳ בשלח, ימלאו 30 שנים לפטירתו של פנחס שדה (1994-1927) מי שהיה אחד מהמשוררים היותר מרתקים ופנימיים שפעלו בישראל במאה 20. לרגל היארצייט
ישנו דבר מאוד מעניין בהקשרה של ההוראה על איסור כריתת אילנות מאכל. המקום והאופן שבו התורה בוחרת להביע את האיסור הזה, מתייחס למצב המלחמה. וכך
יש משהו מאוד בולט בהלוויות צבאיות שהמת נוכח לעומתך באופן מאוד חי ומוחשי. הדיבור הוא לא עליו אלא אליו. דו שיח הכי ישיר, גלוי, אפילו
מדינת ישראל והעם היהודי ציינו השבוע 100 ימים לאסון הגדול ביותר בתולדותיה ובתולדות האומה היהודית, מאז השואה ותום מלחמת העולם השנייה. זהו זמן ראוי לניסיון
לפני שבעים וארבע שנים, בתאריך י׳ שבט תשי”א – 17/01/1951 נפל דבר בישראל. הרב מנחם מנדל שניאורסון (חתנו של הרבי הקודם מחב”ד, רבי יוסף יצחק
זהו לא מאמר במבונו הערוך והמלא, אלא יותר סדרת נקודות רעיוניות שמהוות תרשים זרימה למחשבה נמרצת העוסקת בסוגיות יסוד של האותנטי לעומת הסיתנטי, הפנימי לעומת החיצוני, המופשט לעומת הממשי. הוא עוסק בעיקר בראייה אודות סיפורו של יוסף במצרים ואופן התמודדותו שם, ובהמשך בהתגלותו לאחיו ויחסיו עמהם. זאת מחשבה שהתלבנה בדעתי בחג החנוכה האחרון – תשפ״ד. ולכשיירווח אנסה להרחיב ולעלותו על הכתב כדבעי.
לפני כמה ימים באתי לפגוש מישהו בשכונת קטמונים פה בירושלים. כשהגעתי קרוב לבית, הצלחתי להבחין מרחוק בגבר שיצא עם כלבו מאותו בניין. רגע לפני שיצא
מאמר אישי המגולל זיכרון ילדות רחוק, איך חג החנוכה תשמ״ה -1984 הפך להיות נקודת מפנה אופטימית בחיי, אחרי טרגדיה קשה שנחוותה במשפחתי כמה חודשים קודם לכן.
מאמר זה נכתב בשנה שעברה בקצרה ותמציתיות, והורחב בהיבטים רעיוניים שונים, בחג החנוכה דהשתא תשפ״ד. הוא עוסק בעניין עמוק הנוגע לסוגיית הקדושה, עניינה של הזיקה המתקיימת בין המנורה לנרות שעליה, יחסי הגומלין בין החומר לרוח, ומהות עניינה של ההוויה הניסית. זאת לצד התייחסות לעניין החלומות, פשרן ואפשרות פתרונן. הוא מתייחס הן לחג החנוכה והן לפרשיות שאנו קוראים בשבועות אלו, וישב, מקץ.