לְדַבֵּר משמעו לחיות. ישות חיה היא ישות מדברת. בל׳ של משורר תהילים (קטו’ יז’) המתים נקראים “יֹרְדֵי דוּמָה“. האפיון הכי בסיסי של מציאות מתה, היא
אָז אֵיפֹה הָיָה אֱלוֹהִים בַּשְּׁבִיעִי לְאוֹקְטוֹבֶּר אַלְפַּיִם עֶשְׂרִים וְשָׁלוֹשׁ? הוּא הָיָה שָׁם בְּלִבּוֹת הָאֲנָשִׁים שֶׁנִּפְרְדוּ בִּנְשִׁיקָה מִסִּפְרֵי הַתּוֹרָה וְאָחֲזוּ בְּאֹמֶץ בַּנֶּשֶׁק הֵמִירוּ אֶת הָרִקּוּדִים וּמְחוֹלוֹת
את יום השואה הזה תשפ”ה, אני מציין סמוך ונראה לביקור רב העוצמה שזכיתי בו, אך לפני שבועות ספורים בעיר סלוניקי שביוון. נסעתי לשם עם צוות
חג הפסח הוא חג שבהגדרתו הוא פרטיקולרי. כולו קודש ליְהוּדִיּוּת. אין שום דבר ממנהגי הפסח ומצוותיו שיש בו איזשהו מאפיין אוניברסאלי, אותו ניתן למצוא בכל
הקדמה: בעוד איזשהו פרק זמן, כנראה לא ארוך מדי, ברגע קט אחד יתחולל משהו שהוא יהיה דרמטי ואפילו מכונן בהיסטוריה של עמינו, יהודי קשיש אחד
מבוא: לפני שלוש שנים, בטו׳ אדר – שושן פורים תשפ״ב הסתלק לעולמו אחד הרבנים החרדיים המשפיעים ביותר, מי שאף נחשב בעיני רבים כגדול הדור, הרב
פרולוג אקטואלי: מאמר זה נכתב לפני למעלה משנה, בימים ההם של החודשים הראשונים למלחמה הנוראית שבה הייתה מצויה מדינת ישראל. העם היושב בציון וההנהגה הישראלית,
השנה – כמו גם בשנה שעברה, שבת זכור שונה והיסטורית. אחרי עשרות רבות של שנים, כשיהודים יקראו בשבת הזאת על זיכרון מחיית עמלק, הם יחושו
את המאמר הרצ״ב פרסמתי לפני 15 חודשם בשלהי דצמבר 23. חודשים ספורים אחרי פתיחת המלחמה הנוראית. היה זה לאחר שחרורם של איתי ומיה רגב, והעדות המדהימה שנתן איתי על זמן שהותו המשותפת שם בתחתית השאול של השבי בעזה עם חברו הטוב עומר שם טוב. הבוקר, בשעה טובה ומוצלחת יצא עומר לחירות ואור עולם. חזרתי ונזכרתי הערב במה שכתבתי אז והקדשתי את השורות לעומר האהוב. אני חוזר ומעלה את הדברים כסגירת מעגל. ברוך בואך לשלום עומר. כמה חיכינו לך כאן!
שורות אלו נכתבו אשתקד במוזיאון אלברטינה שבווינה. זאת אחת מפנינות התרבות ההיסטוריים של העיר עתיקת היומין הזאת. המוזיאון מכיל אוספי אמנות שאין ערך לחשיבותם בתולדות