היה זה חג סוכות שנת תשע”ב – 2011 בדיוק לפני 14 שנה. שהיתי אז בברלין שבגרמניה. תוך כדי החג החלו להגיע הידיעות הראשוניות על אפשרות
המאמר בוחן את משמעותה המורכבת של הסוכה ביהדות, המייצגת ניגוד בין ארעיות לנצחיות. ראשית, נטען כי הנביא ישעיהו מתאר את ירושלים החריבה כסוכה שהפכה למיותרת וריקה לאחר שאבדה תכליתה הפונקציונלית, בדומה לסוכת כרם שנבצר. לעומת זאת, הנביא עמוס משתמש בדימוי הסוכה, “סוכת דוד הנופלת,” כסמל לשיקום ולנצחיות עתידית. הדיון מתקדם לקשר בין הסוכה לרעיון התשובה, ומסביר שהיציאה לסוכה לאחר יום הכיפורים מהווה שחרור מביטחון יומיומי ושליטה אשלייתית. הטקסט מציע כי השבריריות של הסוכה מייצגת את מהות הקיום היהודי, המקבלת כוח דווקא מהכרה בחשיפה, ומסתיים בקישור סמלי לאירועי השבעה באוקטובר כהתגלמות של קריסת הביטחון המדומה והצורך להפוך את אותה שבריריות למקור עוצמה.
המאמר עוסק בהשוואה וניתוח הקשר שבין יום הכיפורים וחג הסוכות. הוא מציג אותם כחגים קוטביים אך משלימים בלוח השנה היהודי. יום הכיפורים מתואר כזמן של התכנסות פנימית, התבטלות, והיטהרות קוסמית המתרחשת בתוך גבולות הקדושה (“מן הפנים”), שבו האדם נמנע מפעילות אקטיבית. לעומתו, חג הסוכות הוא חג של יציאה, אקטיביזם, ושמחה המכוונת אל המרחב החיצוני (“אל החוץ”), המחייב את האדם לקחת אחריות מוסרית על העולם והחברה. המאמר טוען כי המעבר מיום הכיפורים לסוכות מייצג תנועה נכונה: השגת שלמות פנימית ביום הכיפורים מאפשרת יציאה מתוקנת ואחראית אל המציאות החיצונית בסוכות, כדוגמת שמחת בית השואבה והקרבת שבעים פרים עבור אומות העולם.
במאמר קודם עסקנו בהרחבה בדברי חכמים במדרש אודות בריאת האדם וטיבו הדואלי – האופן שבו מידות האמת והשלום שוללות באופן גורף את בריאתו באשר הוא
את הסיפור הבא אני כותב בדמע ממש. קשה לי בכלל להעביר במילים את סערת הרגשות שאני מצוי בה בשעות אלו, אחרי היוודע דבר פציעתו הקשה
את המאמר הזה ברצוני לפתוח בסיפור נפלא המופיע בתלמוד, אודות חוויתו הייחודית של הכהן גדול ביום הכיפורים: ‘תנו רבנן אותה שנה שמת בה שמעון הצדיק
מאמר זה דן בנושא התשובה כנגד חטא ההיבריס, המוגדר ככישלון שנובע מתפיסה עצמית כוחנית ונרקיסיסטית של האדם. הטיעון המרכזי במאמר הוא, כי האדם יוצר אשליה של שליטה וכוח המביאה אותו לידי התרסקות, והתשובה היא תהליך דה-קונסטרוקטיבי המפרק את הנרטיבים הכוזבים הללו. באמצעות שפה חדשה של זהות והכרה בעליבות הקיומית מול הנשגב, האדם נדרש להקריב את גאוותו (“פרים שפתינו”) ולזנוח את הרעיון שמעשיו הם מקור הישועה. המאמר מדגיש את הגאווה כעבודה זרה, וכתשובת משקל, את ההכרה בצניעות כדרך הראויה אל הברית ואל פריחה והצלחה הבלתי אכזבת, כפי שמובטח בדברי הנביא.
בערב ראש השנה תש”ג 1942, בשיאה של מלחמת העולם השניה, והשואה המחרידה שפקדה את יהדות אירופה בימי האימה והזעם ההם, נרצח אחד מדמויות ההוד של
מאמר תיאולוגי מקיף העוסק במושג “יום הדין” בראש השנה, ומבאר את אופיו הייחודי של דין זה. ראשית, הרעיון במאמר משווה את דין האדם בראש השנה לדין שאר חלקי העולם המתקיים בשלוש נקודות זמן אחרות (פסח, שבועות, סוכות), ומדגיש כי הדינים האחרים נוגעים לצרכים הקיומיים של האדם (תבואה, פירות, מים) ולא לישויות עצמן. שנית, בהקשר זה מפרש המאמר את לשון המשנה כי “כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון” כמייצגת את מעמדו הבלעדי של האדם כישות “יחידאית” העומדת למשפט. שלישית, המקור מנתח את מרכיבי תפילת “מלכויות, זכרונות ושופרות” של ראש השנה; המלכויות מייצגות את ההכרה במלכות ה’, הזכרונות מבטאים את בחינת קיום העולם מראשיתו, והשופרות מסמלים את התגלות היחידאיות של האדם במרחב. לבסוף, הטקסט מבהיר כי דינו של האדם בראש השנה הוא למעשה דינו של העולם כולו, כאשר האדם, באמצעות מעמדו המוסרי, מכריע את גורל הבריאה.
קונטרס “ירח האיתנים” הוא אסופת מאמרים העוסקים בעניינם של חגי תשרי, החל מחודש אלול – חודש הרחמים והסליחות – וכלה בשמחת תורה ושמיני עצרת. אלו