לְדַבֵּר משמעו לחיות. ישות חיה היא ישות מדברת. בל׳ של משורר תהילים (קטו’ יז’) המתים נקראים “יֹרְדֵי דוּמָה“. האפיון הכי בסיסי של מציאות מתה, היא
אָז אֵיפֹה הָיָה אֱלוֹהִים בַּשְּׁבִיעִי לְאוֹקְטוֹבֶּר אַלְפַּיִם עֶשְׂרִים וְשָׁלוֹשׁ? הוּא הָיָה שָׁם בְּלִבּוֹת הָאֲנָשִׁים שֶׁנִּפְרְדוּ בִּנְשִׁיקָה מִסִּפְרֵי הַתּוֹרָה וְאָחֲזוּ בְּאֹמֶץ בַּנֶּשֶׁק הֵמִירוּ אֶת הָרִקּוּדִים וּמְחוֹלוֹת
יש משהו מצמית באימת המוות. המחשבה שממש כאן, מעבר לפינה נמצאת החשיכה הגדולה של ההיעדר. של משהו שכולו בלתי נודע, חלל של רִיק אינסופי. המחשבה
מבוא: מאמר זה הוא חלק מסדרת מאמרים שפרסמתי בעבר שעסקו בעניינה הרעיוני של ההתגלות ובאופן שבו היא בא לידי ביטוי באמצעות אימת המוות והדומייה. חלק
את יום השואה הזה תשפ”ה, אני מציין סמוך ונראה לביקור רב העוצמה שזכיתי בו, אך לפני שבועות ספורים בעיר סלוניקי שביוון. נסעתי לשם עם צוות
לפני שש שנים בכג׳ ניסן תשע”ט הסתלק הרבי מקאליב רבי מנחם מנדל טאוב זצ״ל. לדמותו של הרבי מקאליב היתה לי הזכות להתוודע ממש מגיל ילדות.
בכמה מקומות בדברי חכמים מוצאים אנו את קריעת ים סוף כביטוי של קושי עמוק בהתמודדויות שונות בחיים. לדוג׳, קשה זווגם כקריעת ים סוף, קשין מזונותיו
חג הפסח הוא חג שבהגדרתו הוא פרטיקולרי. כולו קודש ליְהוּדִיּוּת. אין שום דבר ממנהגי הפסח ומצוותיו שיש בו איזשהו מאפיין אוניברסאלי, אותו ניתן למצוא בכל
הקדמה: בעוד איזשהו פרק זמן, כנראה לא ארוך מדי, ברגע קט אחד יתחולל משהו שהוא יהיה דרמטי ואפילו מכונן בהיסטוריה של עמינו. יהודי קשיש אחד
מבוא: לפני כשנתיים – בחג פסח תשפ”ג עסקנו בעניינה של העדות והאופן שבו היא מתאמתת באמצעות רצף המורשת הבין דורי בסיפור יציאת מצרים. אך במאמר
