פרולוג: לפני מספר חודשים שודר בישראל הסרט הדוקומנטרי הנפלא על דמותו של הגאון מר שושני. בשעתו כתבתי את מאמר הביקורת הרצ”ב, שבו ניסיתי להאיר את
תורה זו של האדה״ז בס׳ ליקוטי תורה לשיר השירים (עמ׳ לג׳) היא יסודית ועמוקה מני ים. היא נוגעת בשאלת מקומן של האותיות והמילים בהווייה בכלל ובהווית האדם בפרט – ככאלו שעניינם הוא גילוי ויצירת זיקה בין האדם אל האינסוף. האדה״ז כורך במאמר זה בין עניינן של האותיות ואפשרות הופעתן, לעניינן של הגלות והגאולה – הפרטית והכללית. במאמר זה אנסה לשרטט קריאה פרשנית – מודרנית בתורה זו, ובאופן שבו לטעמי יש לקרוא את דברי האדה״ז ולהבינם כדבעי. המאמר נלמד והתלבן אצל חלקת מחוקק ספון בעיר האדטיש שבאוקראינה, ביומא דהילולא דאשתקד – כד׳ טבת תשפ״ד.
היום כד’ טבת תשפ”ו – הוא יום ההילולא ה213 של רבינו הגדול האדמו”ר הזקן – בעל התניא, מייסד שלשלת חסידות חב”ד (נפטר בתקע”ג – 1813).
המאמר בוחן את מוטיב הראייה בפרשת שמות כציר מרכזי המבשר את המעבר משיעבוד לגאולה. הכותב מזהה ארבעה רגעי מפתח של חמלה אנושית והתבוננות — החל מהמיילדות ובת פרעה ועד למשה רבנו — המדגישים כי הניצוץ המוסרי והיכולת לראות את סבל הזולת הם התשתית לחירות. בשיאה של הפרשה, המפגש במעמד הסנה מסמל את הדיאלוג הראייתי בין האדם לאלוהים, שבו ההכרה ההדדית מחלצת את הפרט והאומה מהמֵצר. דרך מחלוקת חז”ל על הסתרת פניו של משה, הטקסט מבהיר כי הארת פנים וקשר עין בלתי אמצעי הם תמצית הגאולה ושיאו של מעמד הר סיני. לסיכום, המקור מציג את התודעה האנושית הערנית ככוח המאפשר את הופעת האלוהות והחופש בעולם.
פתיחה: מאמר זה הוא קריאה פרשנית בתורה הראשונה לפרשת וארא בס׳ ׳תורה אור׳[1]. הוא נוגע במה שבעייני נתפס כרעיון שהוא לא פחות ממהפכני ודרמטי במשנתו
הרבה תורות ורעיונות היגגתי בחיי, חלקם טובים יותר, חלקם פחות, אך את התורה שאני הולך להציע בפניכם, אני מחבב במיוחד. היא שמא אפילו הנועזת ביותר
מאמר זה בוחן את דמותו והגותו של הרמב”ם דרך עדשת הסדרה התיעודית “הנשר הגדול”, ומציג אותו כהוגה היהודי האחרון של יהדות שלמה וריאליסטית. המחבר טוען שהרמב”ם ראה את העולם כישות מתוקנת, דחה תפיסות מיתיות ומלאכיות, והתמקד בהלכה פרקטית ובתיקון העולם דרך מעשי האדם, כפי שמשתקף ב”משנה תורה” ובתיאוריו את הגאולה כתהליך טבעי. המאמר מנגיד תפיסה זו לעליית הקבלה וספר הזוהר, שהכניסו ליהדות מימד מיתי ותיקוני עולם. לבסוף, הוא דן באירוניה ההיסטורית לפיה רעיונותיו הריאליסטיים של הרמב”ם אומצו על ידי תנועות מודרניות, כולל הציונות וחב”ד, כדי לתת לגיטימציה למעשים אקטיביסטיים בעלי אופי גאולתי.
הדם של הנער יוסי אייזנטל ז”ל הוא בראש ובראשונה על ידיהם של מי שעשו את החברה החרדית כפי שהיא מתגלית בשנתיים האחרונות, למרחב סביבתי של
המאמר בוחן את מהות הקדושה לא כפרישה מבודדת מהעולם, אלא כיסוד דיאלוגי וחברתי המבוסס על הכרה הדדית בין בני אדם. המחבר מסביר כיצד אברהם אבינו התמיר אמונה פנימית ויחידאית לשפה משותפת, ובכך הוריד את הנוכחות האלוהית אל המציאות הממשית. דרך ניתוח המושג “עדה” ופרשנות למעשי המלאכים, מובהר כי קדושה שאינה מחוברת לכלל עלולה להיות הרסנית, כפי שקרה בסיפורם של נדב ואביהו. המאמר מדגיש כי “ברית הלשון” והתקשורת הבין-אישית הן הכלים המרכזיים לתיקון עולם ולהשראת השכינה בארץ. בסופו של דבר, היעד האנושי הוא הגעה ל”שפה ברורה” ולהרמוניה קיומית שבה הידיעה הרוחנית ממלאת את החיים כולם.
מאמר זה התחדד והתלבן בשיח משותף עם ש”ב הגאון הר’ נתנאל אדלר שיחי’. והתודה והערכה נתונה לו על ההפריה וההעשרה בלתי רגילה – כדרכו בקודש מקדמת דנא.
המאמר את מהות הגלות והגאולה דרך מושג הדיבור והשתיקה בפרשת ויחי ובסיפורי המקרא. המחבר מסביר כי חוסר היכולת לנשום וליצור רווחים בין המילים הוא ביטוי לגלות, בעוד שהגאולה מתבטאת בדיבור רהוט, מדויק ובעל משמעות. לצד זאת, מודגשת חשיבותה של השתיקה ככלי להתמודדות עם מצבים טראגיים ובלתי נתפסים, כפי שהפגינו יעקב ומשה. השתיקה אינה רק חוסר במילים, אלא הכרה בענווה במגבלות התבונה האנושית מול המסתורין האלוהי והקיום הכאוטי. בסופו של דבר, היכולת לאזן בין הדיבור לשתיקה היא זו המאפשרת חיבור שורשי לאמת ולמסורת האבות. כך הופכת השתיקה של יעקב בערש דווי למסר נצחי של אמונה ואחדות עבור דורות העתיד. בהמשך לכך, הוא מאיר את דמותו רצופת השתיקות של מורי ורבי הגאון המופלא רבי משה שפירא זצ״ל – הגותו ומשנתו הייחודית. לפרשת ויחי ובמעבר לפרשת שמות – ולעשרה בטבת יום השנה התשיעי לפטירתו של רבינו משה שפירא זצ”ל